פסק-דין בתיק עד"י 2154/13

פסק הדין בערכאה הראשונה

המשיב הודה בבית המשפט קמא בכך שביום 25/6/13 נכנס שלא כדין לתחומי היישוב אפרת, נכנס לרכב שחנה ביישוב, שבר את ה"קודן" הממוחשב המגן על מערכת ההתנעה, העביר את הרכב למקום אחר ביישוב, ושם נטש אותו. בגין מעשים אלה הורשע בהפרת הוראה בדבר סגירת שטח, גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות בעליו, וחבלה במזיד ברכב.

שני הצדדים טענו לעונש ובית המשפט גזר את עונשו של המשיב. בגזר דינו כתב כב' השופט עזריאל לוי, כי לקח בחשבון את השיקולים הבאים: מתן משקל נמוך יחסית לעובדה שהמשיב הורשע ביידוי אבנים בעת שהיה כבן 15-16 שנים, ובעבירות רכוש וכניסה לישראל בעת שהיה כבן 18-19. זאת משום שמאז חלפו מספר שנים; המשיב שוחרר למעשה בערבות במהלך משפטו, ורק חסרון כיס גרם לכך שלא הצליח להפקיד את הערבות ולהשתחרר ממעצרו. לו היה משתחרר ממעצר - הנטייה המקובלת בבתי המשפט הייתה כנראה שלא לגזור עליו מאסר בפועל; המשיב הודה באשמה בלא שיובטח לו עונש מסוים; מתחם העונש המקובל בעבירות מסוג זה הוא בין מאסר מותנה לבין מספר חודשי מאסר בפועל; ראוי לגזור על המשיב עונש מרתיע לבל יחזור שוב על מעשיו; לאור מצבו הכלכלי של המשיב, וחוסר יכולתו לשלם את  הערבות אין טעם בהשתת עונש קנס, שכן ממילא לא יוכל המשיב לעמוד בתשלומו.

לאור השיקולים הללו גזר בית המשפט על המשיב עונש של 3 וחצי חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר מותנה למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת רכוש כלשהי.

טיעוני הצדדים בערעור

על קולתו של גזר הדין הגישה התביעה ערעור.

בערעור טען התובע המלומד כי פסקי דין של בית המשפט העליון בישראל ושל הערכאות הנמוכות בישראל ובאזור מכוונים כולם לרמות ענישה גבוהות הרבה יותר מן העונש שגזר השופט קמא. במקרה זה יש הצדקה להחמרה נוספת בעונש, הנובעת מן העבר הפלילי המכביד של המשיב. התובע טען כי טעות נוספת הייתה לבית המשפט קמא בכך שכלל בגדר שיקוליו לעונש את העובדה שהוחלט לשחרר את המשיב בערבות ואת ההנחה שלא מקובל להחזיר נאשם משוחרר אל  הכלא. לאור כל זאת ביקש התובע כי אחמיר בעונשו של המשיב במידה ניכרת, אחיל את העונש המותנה גם על שאר העבירות בהן הורשע המשיב, ואוסיף לעונש רכיב של קנס.

הסנגור מצידו ביקש לדחות את הערעור. לטענתו, ישנה פסיקה של בתי המשפט בישראל, בה נגזרו על נאשמים בנסיבות מחמירות יותר עונשי מאסר קצרים, חלקם אף לריצוי בעבודות שירות. גם התביעה הסכימה למעשה לעונש מאסר קצר מאד, אך בשל התעקשותה על רכיב עונשי של קנס, לא יכול היה המשיב להסכים לעונש שהוצע לו. המשיב לא נכנס לישראל, ועבר את העבירה בתחומי האזור. הוא לא גרם נזק משמעותי לרכב, אלא רק פגע בקודן שבו, לשם התנעת הרכב. הרכב לא נגנב אלא נשאר בתחומי היישוב. מצבו האישי של המשיב קשה, ולמשפחתו קשיים כלכליים משמעותיים, שבגללם אינו יכול לשלם אפילו ערבות או קנס מזעריים.

דיון והכרעה

שקלתי את גזר דינו של בית המשפט קמא ואת טיעוני הצדדים לפי הקווים המנחים שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין בישראל, האמורים להנחות ולהבנות את שיקול הדעת השיפוטי בעת גזירת עונש.

צדק בית המשפט קמא כשציין כי מתחם העונש ההולם את העבירות שבהן הורשע המשיב מתחיל במאסר מותנה, וכי בעבירה של כניסה שלא כדין לשטח סגור קצהו העליון של המתחם צריך להיות מספר חודשי מאסר בפועל. הוא צדק גם כשקבע שהעבירות נעברו בעת מעשה אחד, ועל כן יש לחפוף במידה רבה את העונשים בגינם. עם זאת, לדעתי טעה בית המשפט קמא הן בקביעת הגבול העליון של מתחם העונש ההולם את עבירת גניבת הרכב, והן בקביעת המיקום הנכון של העונש יחסית למתחם העונש ההולם.

המדיניות השיפוטית הנוהגת ביחס לעבירת גניבת רכב היא מחמירה. בית המשפט העליון פסק כך במספר מקרים בשנים האחרונות (ראה רע"פ 10899/08 יוסף אבו עישה נ' מ"י (פורסם בפדאור 29/12/2008); רע"פ 7890/10 לאיק מליטאת נ' מ"י (פורסם 1/11/2010)). צוין כי גניבת כלי רכב היא "מכת מדינה" שלא חדלה מלהיות כזו גם בחלוף כמעט שני עשורים מאז ההלכה המנחה בבית המשפט העליון (ע"פ 5724/95 אבו דחל נ' מ"י (פורסם ב-12/5/1996).

כאמור, הצדדים הציגו בפניי פסיקה מבתי המשפט השלום, המחוזי והעליון בישראל ובית המשפט הצבאי לערעורים באזור. העונשים בגין עבירת גניבת רכב - כשלנאשמים עבר פלילי קודם - נעו בין מספר חודשי מאסר בפועל (עפ"ג 24297-10-09 מ"י נ' אבו רקייק (פורסם בLAWDATA 13/1/2010; ת"פ 57279-01-09 מ"י נ' שי כהן (פורסם ב LAWDATA ב- 26/6/2013)  - שרוצו בעבודות שירות - ועד לשנתיים (רע"פ 10899/08 יוסף אבו עישה נ' מ"י (פורסם בפדאור 29/12/2008; עד"י איו"ש 157/01 מואיד מוסא). הכול לפי הנסיבות האישיות, ומידת ההכבדה של העבר הפלילי של הנאשמים.

על כן, לא אוכל להסכים עם קביעתו של בית המשפט קמא, כי בעבירה של גניבה ושימוש ללא רשות ברכב, גבולו העליון של מתחם העונש ההולם הוא חודשי מאסר ספורים בפועל. המתחם יכול להגיע אף ליותר משנת מאסר, עוד בטרם שוקלים את ההחמרה הראויה בעונש, בשל הצורך להגן על הציבור מפני נאשם, שנובע ממנו סיכון רב (ראה סעיף 40ה לחוק העונשין בישראל).

במקרה זה, לא זו בלבד שהיה נכון לקבוע שמתחם העונש ההולם בגין גניבת הרכב אינו מסתיים בחודשי מאסר ספורים, אלא שבעת קביעת מיקום עונשו של המשיב בתוך מתחם הענישה, צריך היה בית המשפט קמא לתת משקל רב יותר להרשעותיו הקודמות של המשיב. גם אם ההרשעה בעבירות של יידוי אבנים הייתה בשנת 2004, וההרשעות בעבירות רכוש היו בשנים 2006 ו- 2007, אין לראות בכך סיבה להקל בעונשו. המשיב הוכיח במעשיו כי עבירות הגניבה בהן הורשע לא היו מעשים של צעיר מתבגר שאינו בשל, אלא גם בגיל 25 הוא עדיין שולח ידו ברכוש הזולת. הוא הראה גם כי עונשים קודמים של 8 חודשי מאסר בפועל והפעלת מאסר מותנה בן 8 חודשים - לא הועילו בהרתעת המשיב מלחזור ולגנוב. יש לראות אפוא במשיב עבריין החוזר לסורו, והסיכוי שיימנע מגניבות בעתיד אינו ברור כלל. לכן, כדי להגן על הציבור מפניו מוצדק היה לגזור עליו עונש מאסר ממושך, בגבול העליון של מתחם הענישה, אם לא למעלה ממנו.

אני מסכים עם התובע, כי התבטאויותיו של בית המשפט קמא בדבר היחס המקל כלפי נאשם ששוחרר ממעצרו בעת משפטו לא היו במקומן: ראשית, כבר נפסק לא אחת כי אין מניעה להחזיר לכלא נאשמים שהורשעו לאחר ששוחררו במהלך משפטם (ראה למשל ע"מ 1858/12 מחמוד אבו חמד; ע' 2248/11 צלאח בלחאוי - שם הוסבר ההבדל בין כליאה מחודשת בשלב הערעור, של מי שסיים לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו, לבין מאסרו של נאשם ששוחרר ממעצר).

שחרור ממעצר אינו חסינות מפני עונש מאסר בפועל, ובהיעדר ראיות ברורות על תחילתו של שיקום משמעותי בעת שהנאשם היה משוחרר - גם אין לראות בו סיבה להקלה משמעותית בעונש. יש לזכור כי בישראל מרבית הנאשמים אינם עצורים בעת משפטם, ואין הדבר מונע גזירת עונשים משמעותיים של מאסר בפועל. שנית, הקלה בעונשו של נאשם רק משום שלא נעצר עד תום ההליכים עשויה לפגוע בעקיפין בנאשמים אחרים ולגרום להתמשכות דיוני מעצר בטווח הארוך: היא עשויה לגרום לתביעה לבקש את מעצרם של נאשמים עד תום ההליכים רק בשל הרצון לוודא שבמידה שיורשעו יישאו עונש מאסר בפועל.

לכן, ראיתי לנכון לשוב ולהדגיש את הניתוק שיש לקיים בין המעצר עד תום ההליכים לבין העונש שנגזר על הנאשם שהורשע בסוף משפטו. ההחלטה אם לעצור את הנאשם עד תום ההליכים אינה צריכה להיות מושפעת מן השאלה אם בסופו של דבר ניתן יהיה להטיל עליו מאסר בפועל אם יורשע. ומן הצד השני, בעת גזירת העונש אין לתת משקל משמעותי לשאלה אם הנאשם היה עצור או משוחרר בעת משפטו.

מי שהיה עצור בעת משפטו לא צריך לסבול גם החמרה בעונש הנובעת מכך "שממילא היה עצור"; ומי שלא נעצר עד תום ההליכים, וניהל את משפטו בלא לחץ המעצר, אך בתום המשפט התברר כי עבר עבירה המצדיקה מאסר בפועל - אינו צריך ליהנות גם מהקלה בעונש הנובעת מן הרתיעה מלכלוא אדם שהילך חופשי עד עתה.